זמן ומרחב במבט של מיסטיקה

זמן ומרחב במבט של מיסטיקה כולנו מכירים את מיתוס הבריאה שמופיע בספר התנ”ך בראשית פרק א’. אותו מיתוס מספר על ההפרדה בין הארץ והשמים, מפריד בין חומר ורוח. אם נוסיף על כך את התפישה הניוטונית של עולם חומרי שבו חלקיקי חומר נפרדים פעלו על פי חוקים מסוימים של תנועה בזמן ובחלל – היקום כמכונה, ואת הרעיון המפורסם של הפילוסוף הצרפתי רנה דקארט , שאנחנו – מיוצגים על ידי מוחנו – נפרדים מהחומר הדומם וחסר החיים של גופנו, שהוא רק עוד סוג של מכונה משומנת היטב, אזי נקבל את ראיית עולם של נפרדות השלטת כל כך בתודעה הקולקטיבית האנושית. האדם הפך לנפרד. אנו יושבים מחוץ ליקום הזה מביטים פנימה. אפילו גופינו איכשהו נפרדים ואחרים ממי שאנחנו באמת, התודעה המודעת והמתבוננת. בכמה מהלכים מהירים הפרידו ניוטון ודקארט את אלוהים ואת החיים מעולם החומר ואותנו ואת תודעתנו ממרכז עולמנו. הם שלפו את הלב והנשמה של היקום ממקומם והותירו אוסף חסר חיים של חלקים משולבים זה בזה.

אבולוציה, גלקסיה ואנחנו

תאורטית לפחות, תפישת נפרדות זו הייתה אמורה להגיעה אל קיצה עם הגילויים המרעישים של הפיזיקה הקוונטית ועם הידע החדש אודות האבולוציה של היקום. הגילוי המפעים אודות החומר, הראה שהחלקיקים הזעירים ביותר של החומר לא היו חומר כלל כפי שאנו מכירים אותו, אפילו לא משהו קבוע, אלא לפעמים דבר אחד ולפעמים אחר, ולאותם לחלקיקים לא הייתה כל משמעות לבדם, אלא רק ביחס לשאר.

ברמתו הבסיסית ביותר לא היה אפשר לחתוך את החומר ליחידות שלמות. הוא התגלה כבלתי ניתן לחלוקה. ולא זו בלבד, אלא שגילינו שהמעורבות שלנו עם החומר היא חיונית. הצפייה שלנו – מודעותנו האנושית- הייתה בהחלט חלק מרכזי בתהליך זה של הזרימה התת אטומית, ההופכת לדבר קבוע. בנוסף לזה גילינו את סיפור לידתו של היקום, וכאשר אנו מספרים סיפור זה אנו מגלים שמי שאנחנו אינו נפרד מן הכוכבים אלא אנו עשויים מאותם החומרים שמהם מורכבים כוכבים וגלקסיות, למעשה אנחנו קרובי משפחה.
אמרנו תיאורטית, כי המציאות היא הפוכה. במציאות הידע החדש נותר כגוף דומם וחסר חיים בזכרוננו, דבר חוכמה שניתן לצטט ולהתפאר בו, אבל אין מאחוריו שום התנסות ישירה, הידע אינו ידע חי. תפישת ההפרדה נותרת על כנה והיא מקור לסבל וצער רבים בחיי היומיום.

חדשות זמן והמרחב במיסטיקה מודרנית

הידע החדש של הזמן והמרחב הינו הזמנה לחוויה אנושית חדשה. החוויה האנושית החדשה היא התחלה של מיזוג בין כל עולמות ההפכים, ובמקרה זה בין שמים לארץ, בין חומר ורוח. זוהי הזמנה להתחיל ליישם בפועל, בצורה ישירה וחסרת תיווך של המחשבה, את המשמעות האמיתית של הידע המדעי החדש בדבר היותנו דבר אחד, בדבר אחדות החיים והבריאה. זוהי הזמנה לחבור אל תחושת ההתפעמות, הפלא והמסתורין מול יופיו והדרו של היקום שוקק החיים וחסר הגבולות בו אנו חיים, ולידיעה הישירה שהכל קשור בכל בקשרי גומלין, ומה ששוזר בין כל החלקים היא אהבה.

“הבינו שהממד הנגלה לעין שהוא הממד הנחווה, נתפש כאילו הוא נפרד מהמסתורין, החווה. פירוש הדבר שישנה הבחנה ברורה בתפישה שלכם בין אלוהים לבין הבריאה שלו… ברגע שאתם מבינים עמוקות שאלוהים אינו ישות סטטית, אלא שהוא מתפתח לנצח באמצעות בריאותיו, לפתע קו הגבול הברור שבין אלוהים לבין הבריאה מתחיל להיטשטש, להתמוסס… זוהי הנקודה שבה הבריאה מתגלה כאלוהים המתפתח עצמו. במצב כזה אינכם יכולים להצביע על ההבדל שבין פנים וחוץ, שבין חוויה מקודשת, פנימית, לבין חוויה חיצונית. במצב כזה אתם כבר לא נוצרים אלא יוצרים. הגבולות בין החוויה אנושית לבין החוויה האלוהית אינם קיימים עוד. במילים אחרות, אינכם יודעים כבר איפה אלוהים נגמר ואיפה אתם מתחילים ולהפך. המסתורין פורץ החוצה, קדימה, נהיה המציאות החיה שלכם. החוויה הדו ממדית, הדואלית של העולם הרוחני והעולם הגשמי בטלה, ואתם עוברים למישור אחד שבו המציאות האלוהית אחרת מי מה שחשבתם.