התעוררות רוחנית

בימינו כשאדם עובר התעוררות רוחנית, פעמים רבות הוא יאמר כי הוא “התמזג עם הבלתי משתנה” או “האינסוף”. לעתים הוא יכנה זאת “אלוהים”, “נצח”, “האחד” או “נירוואנה”.
בלית ברירה אותו אדם שניעור מחזיק בפרספקטיבה מאוד מסוימת, והיא הפרספקטיבה שבה האדם שהשתחרר זוכה במעין “פרס” על מאמציו ו”נח לעד במוחלט”. השחרור מעולם התופעות והשכינה בממד ה”נצח” ( בהמשך יובן מדוע המילה נצח נמצאת כאן בין מירכאות כפולות…) עדיין נחשב על ידי רבים בתור ההישג הסופי או נקודת הסיום של המסע, אשר בה ישנה מנוחה (מנוחה כמו שאלוהים יודע לנוח…)
אך מנקודת מבט אחרת, מצטייר סיפור שונה לחלוטין…
דימויים רבים נקשרו לאורך הדורות למושג מיסטי ומסקרן זה. דמות הגורו ההודי היושב בשלווה עילאית ועל פניו נסוך מבט מלא שלווה, הוא אולי הדימוי הנפוץ ביותר. גם היום יש תקשור בטלפון כאשר מתקשרים מיומנים יודעים לעזור למי שמבקש תמיכה רוחנית.

הארה בקונצפט הרוחני

הארה נתפשת על ידי רובנו כמעין מצב שבו האדם אינו חווה עוד סבל והוא שרוי בתודעת נצח או אלוהים, טבול בים האקסטאזה האינסופי, ומי מאיתנו החולקים את המסע אל עבר האושר לא היה רוצה לקבל מינוי קבע לאותו מצב נכסף, אותו מצב בראשיתי מלא חדווה ושמחה, המהווה את “סוף המסע” ואין ממנו דרך חזרה…
מאז ומעולם נתפשה ההארה בתור דרך המילוט האידיאלית מאתגרי החיים, דרך שבה על ידי התעלות או הליכה מעבר לעולם, האינדיבידואל משתחרר מהאשליה הגדולה של החיים.

לא בכדי חכמי המזרח כינו את החיים “סבל” או “אשליה”.
מכיוון שכך המוטיבציה לשחרור הייתה טרנסנדנטלית, כזו שרואה את החיים ואת עולם התופעות כבעיה שיש לשלול אותה או להתעלות מעליה, ולכן עיקר המאמץ היה מכוון אל עבר העילאי, הנשגב, זה שנמצא מעבר.
התרגולים שפותחו על ידי היוגים הקדמונים שיקפו באופן ישיר תפישה זו. תרגולים רבים מתבצעים בעיניים עצומות, עובדה שמחזקת עוד יותר את ההפרדה בין פנים לחוץ, או בין חומר לרוח.
מעבר לכך המימדים הנסתרים שהתגלו היו מקור לפליאה רבה, ובעקבות גילוי זה פותחו תורות אזוטריות ותרגולים אשר דרכם האדם יוכל להגשים מצבים מדיטטיביים שונים.

גאוטמה בודהה

לפני כ-2500 שנה הלכה על כדור הארץ ישות אדירה, שמה היה גאוטמה הבודהה. ישות נצחית זו הגיעה לכדור הארץ כדי ללמד את האנושות את הדרך להגשמת הנצח או “נירוואנה” (כמובן שהיו עוד ישויות נעלות שידעו זאת, אך מעטות מהן הותירו רושם כה עז ורב שנים כפי שהותירה תורתו של הבודהה). למעשה הדרך שלימד הבודהה היוותה את התשובה באותם ימים לשלל הפרשנויות והתפיסות לגבי אלוהים וה”מעבר”. פרשנויות אלו שבחלקן היו קשורות לדת ההינדואיסטית ששלטה בהודו, ארץ לידתו של הבודהה, טענו כי באדם ישנה נשמה (אטמן) שהיא מעין רסיס של הבורא (ברהמן) ועל ידי גילוי הנשמה האדם יכול להתמזג עם הבורא.

מתוך ההבנה כי כל פרשנות או דימוי לגבי הנצח רק מרחיקים את האדם מידיעה ישירה שלו, הבודהה שלל תפישות אלו ואמר כי הנירוואנה אינה קשורה לקיום עצמי זה או אחר. בתורתו הוא לימד כי החיים הינם סבל וכדי להשתחרר מסבל עלינו להשתחרר מתשוקות (לפחות כך דבריו מפורשים על ידי רבים). תפישות אלו מושרשות היטב במיתוס ההארה הישן, המיתוס שבו האדם צריך להשתחרר מהעולם ומתשוקות כדי להגשים את הנירוואנה או הנצח.
בזרם הבודהיסטי “המאהיאנה” (שהוא פיתוח מאוחר יותר של הבודהיזם) התווסף אלמנט החמלה שפירושו הקלאסי הוא “להשתחרר מסבל על מנת לשחרר אחרים מסבל גם כן” , גם כאן תפיסה זו משקפת את הנטייה להתעלות מעבר לעולם, to transcend .